1זעירי אמר: אף שאור שעובר עליו משום בל תקטירו "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". ויקרא ב, יא ישנו אותו דין של היתר המצטרף לאיסור, שלא רק על הקטרת השאור בכזית עוברים, אלא גם על המקטיר עיסה שיש בה תערובת של שאור ודבר מותר ששיעורם ביחד כזית. ושואלים: כמאן כשיטת מי היא הלכה זו של זעירי — כדעת ר' אלעזר, דדריש שדורש "כל" "כל מחמצת לא תאכלו". שמות יב, כ לרבות תערובתו?2אי הכי אם כך לענין חמץ נמי גם כן כיון שנאמר בו "כל מחמצת לא תאכלו" יאמר זעירי שיש איסור לא רק על אכילת כזית ממנו, אלא אף על כזית מתערובת שיש בה חמץ! ומשיבים: אין הכי נמי כך הוא גם כן שזעירי סבור שאף בחמץ היתר מצטרף לאיסור. אלא מה שאמר זעירי בשאור דווקא היה זה לאפוקי להוציא מדברי אביי שאמר: יש הקטרה בפחות מכזית וחייבים עליה אם מקטיר שאור, על כן קא משמע לן השמיע לנו זעירי שאין הקטרה בפחות מכזית, ורק אם היה שיעור כזית של שאור או של שאור ודבר אחר המצטרף אליו חייבים על הקטרת תערובת זו.3א מסופר: יתיב ישב רב דימי וקאמר ואמר לה להא שמעתא את ההלכה הזו של ר' אבהו, בשמו של ר' יוחנן, שבכל איסורים שבתורה חוץ מנזיר אין היתר מצטרף לאיסור. איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו: המקפה תבשיל סמיך של פירות תרומה, והשום והשמן שבה היו של חולין, ונגע טבול יום טמא ביום שטבל מטומאתו, שפוסל תרומה במגע במקצתן — פסל את כולן בגלל התרומה שהיא עיקר המקפה. ואם היה להיפך, שהיתה מקפה של חולין והשום והשמן של תרומה, ונגע טבול יום במקצתן — לא פסל אלא מקום מגעו.4והוינן והיינו עוסקים ומתקשים בה בהלכה זו: מקום מגעו עצמו אמאי מדוע פסול? הרי מה שנגע בו היה רובו חולין, וחולין אינם נפסלים במגע טבול יום! ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מה טעם — הואיל וזר האוכל תערובת זו לוקה עליה בכזית, לכך מחשיבים את הכל כאילו היה זה תרומה.5ומסכם אביי את שאלתו: מאי טעמיה מה טעמו של ר' יוחנן שלוקה על התערובת?6לאו האם לא משום שהיתר מצטרף לאיסור, ומשום כך חייב האוכל כזית ממקפה זו? ואם כן לא רק בנזיר, אלא אף בשאר איסורים שבתורה היתר מצטרף לאיסור! אמר ליה לו רב דימי: לא, מאי מה פירוש "כזית" שאמרו — דאיכא שיש כדי שיעור כזית בכדי אכילת פרס, שתוך כדי זמן אכילה של פרס חצי ככר לחם יש בתערובת שהוא אוכל כזית מן התרומה, ומשום כך הזר האוכלו חייב.7ושאל אביי: וכי אכילת פרס דאורייתא מן התורה היא? כשאדם אוכל כזית של איסור בתוך אכילת פרס האם חייבים עליו ממש מדין תורה, שאמר רבה בר בר חנה שלוקים עליו? אמר ליה לו: אין כך. שאל אותו אביי: אי הכי, אמאי פליגי רבנן עליה אם כך, מדוע חולקים חכמים עליו על ר' אלעזר בכותח הבבלי, שהוא מין תבלין שיש בו תערובת חמץ, וחכמים אומרים שאיננו חייב עליו משום חמץ בפסח?8אמר ליה לו: הנח לכותח הבבלי, דליכא שאין בו שיעור כזית חמץ הנאכל בשיעור זמן של כדי אכילת פרס, ומדוע? אי דקא שריף ליה מישרף אם שהוא גומע אותו את הכותח בבת אחת — אין זו נחשבת אכילה, כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם, שאין אדם רגיל שותה בבת אחת תבלין חריף זה. אי מישטר קא שטר אם מתבל הוא בו הרי שוב לא משכחת אין אתה מוצא באכילתו שיעור אכילה של כזית בשיעור זמן של כדי אכילת פרס, שהדבר לוקח יותר זמן.9איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו: היו לפניו שתי מדוכות של תבלין, אחת של תרומה ואחת של חולין ובכל אחת מהן תבלינים. והיו לפניו שתי קדירות אחת של תבשילי תרומה ואחת של חולין, ונפלו אלו התבלינים לתוך אלו הקדירות, ואין אנו יודעים אלו תבלינים נפלו בקדירות — שתיהן מותרות באכילה, וזו של החולין נאכלת אף על ידי ישראל, שאני אומר: תבליני חולין לתוך תבשיל חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה.10ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שמי שאוכל כזית בכדי אכילת פרס חייב מדאורייתא מן התורה, אמאי אמרינן מדוע אנו אומרים את הנימוק של "שאני אומר" ומתירים? והרי יתכן שהיתה תרומה בתוך חולין, וכשאוכל אכילת פרס יש להניח שיש שם כזית של תרומה ואסור!11אמר לו רב דימי: אלא מאי מה תאמר, שטעם הדבר משום שהיתר מצטרף לאיסור? אם כן עדיין נשארת אותה השאלה במקומה: אמאי אמרינן מדוע אנו אומרים "שאני אומר"? והרי גם כאן אפשר להקשות: והרי ההיתר מצטרף לאיסור! אלא הנח לתרומת תבלין שדרבנן מדברי סופרים היא מעיקרה, וכיון שהיא מדברי סופרים אנו מקילים בכך ומניחים הנחה זו של "שאני אומר".12איתיביה הקשה לו אביי ממקום אחר, ששנינו: שתי קופות סלים של תבואה, אחת של תרומה ואחת של חולין, ולפניהן שתי סאין של תבואה אחת מהן של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו — שניהן מותרין, שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו, תרומה לתוך תרומה נפלה.13ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שלאכול כזית בכדי אכילת פרס אסור מן התורה, אמאי אמרינן מדוע אנו אומרים "שאני אומר"?
